שיחת נפש על קפה

היי אני אדר.

אני בת 22 מפתח תקווה, אוהבת את החיים!

אוהבת לכתוב, לצייר, לשיר ולנגן. אני אכפתית, חברותית, מצחיקה, נחמדה, חכמה ומאובחנת עם חרדות.

ראיתם מה עשיתי פה?

אומנם אני אדם עם חרדות אבל קודם כל אני אדם.

אדם עם היסטוריה, תכונות, תחביבים ושאיפות ובנוסף יש לי חרדות. מרתיע אתכם? חבל.

העובדה שיש לי חרדות זה לא אומר שהן 24/7 עליי. זה פשוט שיש רגעים מלחיצים בחיים שעוברים לי פחות בקלות מאחרים, בלשון המעטה.

איך זה משפיע עליי ביום יום? עבור כל אדם זה שונה. אצלי, קשה לי עם התחלות בתקופות שאני עומדת להתחיל צעד חדש בחיים אני מרגישה אי נוחות עם עצמי. הבטן לוחצת אז אני פחות אוכלת מבדרך כלל, ואני יותר רגישה ולפעמים קשה לילנשום. אך זה זמני, זה לא לוקח לי את כל היום.

הידעתם שחרדה נמשכת עד 40 דקות? בגג 40 דקות וזהו. אך ב40 דקות האלה אני נמרה. ב40 דקות האלה אני נלחמת על לא להקיא, להצליח לדבר, להצליח לנשום, מרגיעה את עצמי שזה טבעי אך באותו זמן מתוסכלת שזה קיים אצלי ולמה אני לא כמו כולם? אבל אז אני מבינה שאני כן כמו כולם.

כל אחד מאיתנו חווה קושי. אי אפשר לחיות את החיים האלו בלי צלקת כי אחרת בחיים לא נלמד ובחיים לא נעריך את החיים. ועל זה באתי לכתוב.

אני קודם כל אדר, קודם כל אדם.

וכך צריך להתייחס לכל אדם שנראה לפעמים לא ב״נורמה״. אין כזה דבר ״נורמה״, נורמה זו סקאלה שמשתנה מאדם לאדם לפי הבית שגדלתם בו, זה לא רע אך תבינו שפתיחת ראש וקבלת האחר זה תהליך ולא רק סיסמה.

הסיבה שהחלטתי להיפתח זה כי:

אני עוברת שבוע לא קל. שבוע אחרון לפני שאני מתחילה ללמוד. מצד אחד, אני אומרת לעצמי ״את הולכת ללמוד ו..?״ ״מה חרב העולם?״ ״את בחרת ללמוד ואת באמת רוצה את זה״. ״יהיה בסדר״.

מצד שני, ״לא מאמינה עוד כמה ימים בודדים ואני בשגרה חדשה״. ״מה אם אלחץ לפני?״ ״האם אצליח לקלוט חומר?״ ״כואבת לי הבטן מלחץ עכשיו אז מה יקרה כשבאמת אתחיל ללמוד?״

אז מה עושים? מצב מלחמה!

מה זה אומר? שאני מבינה שהמצב לא אידיאלי ושיש ״מלחמה״ אך במקום לברוח לארץ אחרת ולהימנע מלראות מראות לא יפים אני נלחמת. אני נלחמת כדי להגיע לשלום, כדי להגיע למה שאני רוצה. מה אני מעדיפה? להרגיש את החרדה לשווא? או להרגיש את החרדה ולהשיג המטרה?

איך נלחמים? יוצאים מהאזור נוחות!

הולכים ומתפקדים תוך כדי החרדה גם כשזה הדבר הכי קשה לעשות באותו רגע.

למה? כי המציאות ומה שבאמת יקרה היא יותר טובה ממה שהחרדה מתארת לכם. החרדה מלאה בדימיון כמו ילד בן 5 שחושב שיש לו מפלצות מתחת למיטה. וזה לגיטימי עבורנו שיהיו לו את החששות האלה ולמרות שהילד יודע שלמחרת בבוקר הוא יקום כרגיל הוא עדיין מפחד כי הוא נשבע שהוא רואה את הצורות של המפלצות בחושך.

כך בדיוק החרדה. אני יודעת שאני אהיה בסדר בסופו של דבר אך באותה מחשבה כרגע להתחיל ללמוד מפחיד אותי אבל אני יודעת שאני רוצה את זה. אז מה עושים? עושים! ההימנעות מחמירה את החרדה ומשכנעת אותה שהיא צדקה.

אך אם תעשו את מה שמפחיד אתכם אם תעשו את כל מה שאתם רוצים עם החרדה. אתם תראו שאתם צודקים פה ולא החרדה.

אני קודם כל אדר, קודם כל אדם.

וגם אתם.

אוהבת אתכם,

Big Sis

*איני פסיכולוגית או רופאה, העצות שלי הן נטו מניסיון חיים אישי שלי.