top of page

רציתי הולנד קיבלתי עלייה בתחלואה



לאחר שנתיים שאנחנו נלחמים במגיפה המוזרה הזו, היה לי שבב של תקווה שלמדנו לחיות לצידה. אנשים הצליחו לטוס ולחזור, חזרנו לקולנוע, למופעים, לבילויים והכי חשוב שחזרנו בריאים ובטוחים. הרגשתי לרגע שהצלחנו להבין את הנוסחה: "חיסון כל כמה חודשים, מסכה, תו ירוק מעודכן ודרך צלחה!" ואז הגיע האומיקרון- וירוס קורונה שהגיע מדרום-אפריקה aהתחיל להשתלט על העולם, לוירוס הזה לא היה אכפת אם חלית בקורונה לפני חודש או שקיבלת חיסון רביעי לפניי שבועיים. הוירוס הגיע בלי מעצורים, ואני בזמן הזה עברתי את "מודל האבל של קובלר רוס" שיש לו 5 שלבים:


הכחשה: לפניי כחודש אני ובן זוגי החלטנו לטוס להולנד לחגוג את העובדה שהוא משתחרר אחריי 6 שנים בצה"ל, את ה4 שנים שאנחנו מכירים ואוהבים ביחד וכמובן, את השנה האזרחית החדשה. לא חשבנו לרגע שהאומיקרון יעצור טיסות...בחרנו טיסה ב31.12 בבוקר ובחרנו מסעדת מישלן לחגוג בה את הסילבסטר.

כעס: "למה עכשיו?" עד שסוף סוף קיבלתי אומץ לאחר שנתיים לעלות על המטוס ולחוות חופש אמיתי, הולנד מודיעה שהיא מתחילה בסגר שבו כל הבילויים נסגרים ב5 אחה"צ. "מה אני ילדה?" אני באה לאמסטרדם כדי להנות ולא להיסגר במלון בלי ארוחת ערב נאותה. אך באותו רגע עוד לא איבדתי תקווה, חיכיתי לראות אם הולנד מצליחה להתאושש כיוון שהיא הייתה מהמדינות הראשונות שנקטו פעולה כלשהי כדי לעצור את העלייה בתחלואה.


מיקוח: "אולי נטוס למקום אחר?" "אולי פריז?" "אולי לא באמת כל המקומות ייסגרו ב17 אחה"צ?.." ואז..... המסעדות שהזמנו להן מקומות התחילו לשלוח מיילים של ביטולים ופה הבנתי שאנחנו לא נצא מזה.....ויותר מכך, הולנד הייתה אמורה לפתוח את הסגר ב19.12 אך החליטה להמשיך את הסגר עד ה14.1. מה שנקרא, פה חשדתי.


דיכאון: "אוף כל כך רציתי אמסטרדם...זה המקום הכי מושלם להתחיל בו את האזרחות שלך, מאמי". אמרתי לבן. לפרוטוקול, לא הייתי בדיכאון על זה, אבל האופציה של לבטל התחילה להיראות כמו שמיים שכוסו על ידי ערפל שמתחיל להתפוגג: בבהירות יותר מתמיד. בן עוד היה בשלב המיקוח ולא רצה לוותר אבל אני כבר התבאסתי והבנתי שזה כנראה לא הולך להשתנות.



ולבסוף, קבלה: בימים האחרונים חליתי בשפעת, אולי הכי קשה שאי פעם קרתה לי. הגרון שלי מסרב לתת למיתרי קול שלי לנגן, האף שלי לא חווה אדמימות כזו רבה מאז הניתוח אף שלי ואין דבר שיותר רציתי ממרק עוף מאבקת מרק פשוטה ושקדי מרק. הסתכלתי בעדכונים וראיתי שזהו הולנד בסגר מלא. מוחלט! הלכתי למיטה, להעיר את בן משנ"צ אחרי שטיפל בי כל כך יפה, תוך כדי שאני מלטפת את שיעור אני אומרת בכל הכוח כדי שישמע אותי: "מאמי, אני לא רוצה לטוס יותר...". כל הסגרים והמדינות שנצבעו באדום הוציאו לי את הרוח מהמפרשים וטפו טפו לא חליתי בקורונה אך התחלתי לחשוש מהמצב. לא רציתי להרגיש עוד פעם כמו שאני מרגישה עכשיו- סמרטוט. כל הגוף והפנים שלי יבשים, רק העיניים דומעות. בן הקשיב לי והבין שזהו, ייקח עוד זמן עד שנטוס. החיים לא צפויים, תמיד אמרו לי את זה כי אני נוהגת תמיד לתלות תקוות. באנשים, במקומות אבל השנה הזו, הבנתי שאף אחד לא צפוי. באמת אי אפשר לדעת מה יקרה מחר. אני אישית מקווה שאבריא מהר כי השפעת מתחילה להשפיע על התקופת מבחנים שלי ועל החיים שלי.

ואני מקווה עבורכם שתחוו שנה מלאת מעשים, תענוגות, אהבות, שתצליחו לחיות כל יום כאילו אין מחר.



נתראה בשנה הבאה,

BIG SIS

 
 
 

Comments


About Us

THIS IS A GREAT PLACE FOR YOUR TAGLINE.

Tell your visitors your story. Add catchy text to describe what you do, and what you have to offer. The right words can inspire and intrigue your audience, so they’re ready to take action on your site. To start telling your story, double click or click Edit Text.

Book a place >
  • Instagram
  • Facebook
  • LinkedIn

©2020 by Adar meishar. Proudly created with Wix.com

bottom of page