חרדות או לא לחיות- חודש מודעות לבריאות הנפש

חודש מאי בנוסף למודעות לסרטן השד הוא גם חודש למודעות בריאות הנפש, שני הנושאים מאוד חשובים לליבי אך החלטתי לבחור לדבר על בריאות הנפש.

הפעם הראשונה שחוויתי חרדה הייתי בת 11, הייתה עוד דרמה בכיתה וריב עם בנות כמו כל שני וחמישי.

אני אפילו לא זוכרת מה הייתה הדרמה אבל אני זוכרת כמה נלחצתי ללכת לבית ספר ולראות את האנשים. דמיינתי שאני אלך ואחווה שוב חרם, את ההרגשה שאני לבד ושהעולם שלי ישתנה בין רגע ואלך לאיבוד.

ברגע שהרגשתי פחד ולחץ, אני הפכתי את זה לחרדה.

אני ולא אף אחד אחר. נטו אני! למה? כי ברגע שהרגשתי לחץ הרגשתי שמשהו לא "רגיל", אמרתי לעצמי להתנגד ללחץ כי אחרת יחשבו שאני משוגעת וככל שחונכתי שלחץ לא אמור לקרות כי אני כולה "ילדה" כך הרגשתי יותר רע עם עצמי, דבר הגרם לחרדה. לחרדה הנוראית שבגללה בכיתי והקאתי ולא רציתי ללכת לבית ספר ועל מה? על כלום. אז נכון, בסוף הכריחו אותי והלכתי לבית ספר האם דיברו עליי? כן.

אבל האם שרדתי את זה? כן.

הדבר הכי נורא בחרדה עבורי היא התחושה שאני לא בסדר, אני לא אדם נורמלי. ברגע שאתה בלחץ ומרגיש את הלחץ פיזית אתה לא יודע איך להתמודד איתו נפשית וכשאף אחד לא הסביר לי מהי חרדה או לחץ חברתי אני האשמתי את עצמי והחמרתי את החרדה. למה החמרתי את החרדה? כי בחרדה נוהגים להגזים עם המציאות. לדוגמה: כשניגשים למבחן, החרדה אומרת שאם אני לא אקבל ציון טוב ייגמרו חיי או שלא אשרוד את הבחינה עד הסוף האם זו סיטאוציה ההגיונית? בוודאי שלא! גם אם לא אקבל ציון טוב (שהטווח הוא מ100-50) במבחן החיים יעברו ויהיו דרכים להשתפר או אם אני אלחץ בזמן הבחינה אני לא "אמות" מזה, כן תהיה אי נעימות אבל שוב הכל עובר בסוף יש חיים לאחר הסיטואציה. אם מישהו היה אומר לי את זה לפני 10 שנים הייתי מזמן מקבלת ומצליחה להרגיע את עצמי.

סלינה גומז (הזמרת, שחקנית, פרזנטורית ומנהלת מותגים מי שלא מכיר shame on you) מנסה כרגע ליצור שינוי בעולם ולהפוך את בריאות הנפש למקצוע שחובה ללמד בבתי ספר. היא קוראת לזה #mentalhealth101 מה שאומר: שיעור מבוא לבריאות הנפש.

אם אותה ילדה בת 11 שסיפרה לכם למעלה על הקושי שחוותה עם עצמה, הייתה מקבלת שנה לאחר מכן שיעור מבוא לבריאות הנפש היא הייתה מרגישה יותר טוב עם עצמה.

כי היא הייתה מקבלת נורמליזציה למה שהיא מרגישה, היא הייתה מרגישה בנוח לשאול את המורה ואולי זה היה מעודד אותה לשתף בתחושותיה וכך לקבל אשרור מהסביבה שזה בסדר להרגיש לחץ לא משנה באיזה גיל. אני לא חושבת שהעזתי לקרוא לרגש שלי "חרדה" עד שהשתחררתי! הייתי מחביאה את הרסקיו בצבא שאף אחד לא יידע...יותר פחדתי שאנשים יראו עליי שאני בלחץ מאשר לחוות את הלחץ עצמו.

אני חושבת שצריך להתייחס לבריאות הנפש בדיוק כמו לבריאות הגוף שלנו: טבעי שהבריאות תהיה שונה בין כל אדם ואדם. אין נורמה! זה כמו שיש כאלו שרגל אחת קצת יותר גדולה מהשנייה, לאחר יש קצב לב מהיר יותר ולאחת יש סכרת או רגישות למזון. כך גם הנפש שלנו:

יש אחד עם לב שבור, אחת עם חרדות ואחד דו קטבי, יש להסתכל באופי האדם! כי האופי שלנו הוא מה שמייצג אותנו כי זה דבר שאנו משפיעים עליו, משנים אותו ואחראים עליו לעומת בריאות הנפש והגוף שלפעמים לא משנה כמה ננסה לשנות אותם נצטרך לעבור את זה בתקופות. אבל מה שכן נצליח לעשות, זה לקבל ולאהוב את עצמנו על הסגולות שלנו, על מה שלמדנו מהחוויות שלנו ולא לפחד כי מי שאוהב את האופי שלי לא ישנה לו הבריאות שלנו חוץ מהדאגה שלו שנרגיש טוב יותר עבורנו ולא עבור אף אחד אחר.

תמיד תזכרו כל דבר שמרגיש לא בסדר הוא בסדר! כל דבר שאתם חווים רוב הסיכויים שעוד הרבה חוו אבל הם שתקו, אל תשתקו! תשנו!

אוהבת אתכם כל כך!

BIG SIS❤️